<h1>רבינו ירוחם נכ"א ח"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
נטע רבעי כתב הרמב"ם יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל שנה רביעית בלא פדיון. והורו מקצת הגאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מות' באכילה ואין לדב' זה עקר. כיצד פודה אותו בזמן הזה אחר שאוסף אותן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון נטע רבעי ואחר כך פודה את כלן אפילו בפרוטה ואומר הרי אלו פדויין בפרוט' זו ומשליכה לים או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים או על שעורים וכיוצא בהן ושורפן. הורו מקצת הגאונים שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חללן שאסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית, ואין לו עקר, (ויש לומר) [ויראה לי] שזו שגגת הוראה, והטעם לפי שכתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו, ואין ענין הכתוב אלא תאכלו ככל חולין שבעולם בלא פדיון, ואין לחוש להוראה זו. ע"כ במאכלות [אסורות] פ"י להרמב"ם. ואין פודין אותו במחובר אלא אחר שנלקט כדין מעשר שני וכן כתב הוא וכן פשוט במקומו ולעולם אין פודין נטע רבעי במחובר כדין מעשר שני אלא צריך שיתלוש הפירות קודם שיפדם. אבל רב יהודאי כתב שמביא ה' אשכולות ד' מד' רוחות הכרם וא' מאמצעיתו ומבי' חטי' או שעורים ומניחן זה בצד זה ואומר בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הכרם ואומ' תחול קדושה דהדין פרדסא על הלין חטי או שערי שלשה זמני וקלי להני חטי או שערי ושרי להון במשקי מיא דפרדסא כי היכי דתיבריך ע"כ, וראשון נראה עקר שצריך לתלוש, וכן פשוט בברכות שאין נוהג עתה נטע רבעי אלא בכרם, וצרי' לפדותו אחר לקיטה על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה בנה' וכן עקר. ולפי ששאלוני אם ילקטו מנטע רבעי סל א' או משוי א' היאך יעשו כי לפעמי' יצטרכו לערב המשוי בגת ממנו ועדין לא לקטו כל הכרם מנטע רבעי, ואמרתי להם כי אין חובה לפדותו כלו בפעם א' אלא כל מה שיצטרכו ללקוט בפעם א' לאוספו במקום אחד ולפדותו, וכן כל פעם שילקוט ממנו עד שילקט כל הכרם.
<h2>דף לז.</h2>
ערלה ונטע רבעי נוהגין בשל גוים, ודוקא ודאן, כמו שכתבתי למעלה, אבל ספקן מותר, וכן בערלה [פ"א מ"ב] הנכרי שנטע והגזלן חייבין בערלה וכן בתוס' [ערלה פ"א ה"ה] גוי שהרכיב עץ מאכל מונין לו משעת נטיעתו, וכן בתוס' דתרומות [פ"ב הי"ג], וכן כתב ר"י וה"ר פטר, וכן דקדק ר"ת.
מנהג עובדי אדמה לנטוע מוגרוניש הנקרא הברכה באילן, ובכרם ספוק, שחופר גומא בקרקע סמוך לאילן ולוקחין יחור אחד מהאילן וטומנין היחור באותה גומא ויוצא ראש היחור מצד האחר ונעשה שם אילן ועיקרו נשאר מחוב' באילן הגדול הראשון, ומאותו האילן החדש אחר שנה מבריכין אחר כמותו וכן מן השני שלישי אחר שנה אחרת וכן רביעי וכן רבים שנה אחר שנה, אין דין ערלה נוהג בשום אחד מהם כל זמן שמחוברין לאילן הישן הראשון כלומר שלא פסק היחור הראשון מן האילן הישן הראשון אף על פי שכל אחד השריש ויונק מהקרקע, אחר עיקר יניקה שיונקין מהאילן הישן הולכין ואין בכאן דין ערלה, ואם נפסק היחור הראשון עיקרו מהאילן הישן כי כן נוהגין לפסוק אותו אחר כמה ימים שהו' גדול מהאילן הישן כדי שלא יינק ממנו ויכחישנו כיון שהוא גדול ויוכל ליגדל בפני עצמו, מונין לאותו יחור ראשון וכן לכלם מיום שנפסק היחור הראשון מן האילן הישן, כי חשבינן להו כי היום שנפסק היחור הראשון מהאילן הישן אותו היום נטעו היחור הראשון וגם כל ההברכות האחרות ומהיו' ההוא והלאה מונין להם שני ערלה, כי הערלה נוהגת בהברכה ובהרכבה ובנטיעה כמו שאכתוב, וכמו שפשוט בר"ה ובמסכת סוטה, וערלה [פ"א מ"ה], וכן פי' רבי' שמשון. וזה נמצא ברוב בגפנים. נוטע ומבריך ומרכיב וכלן חייבין בערלה כך פשוט בר"ה ובמ' סוטה. וההוא דאמרי' בת"כ ונטעתם פרט למבריך, ההוא מיירי קודם שנפסק היחור ר"ל הבריכה מהאילן הישן כמו שכתבתי למעלה. מוגרוניש שכתבתי שנוהגין בהן ערלה לאחר שנפסק מהאילן הישן, תמהו המפרשי' היאך מותר לקנות יין מכרמי הגוים כי יש לעולם שם מיגרוניש. וכתבו בתוס' כי הוא ספק ערלה וספק מותר וודאה אסור. ונראה שהמוגרוניש בכרם ישראל שהוא ודאי שאסור אפילו בהנאה אחר שנפסק מהאילן הישן עד ג' שני' כמו שכתבתי. והרא"ש התירו אפילו ודאו, כי בחוצה לארץ אינו אסור אלא נוטע אילן מעיקרו אבל מבריך ומרכיב לא, והביא ראיה מסוט'.
[ערלה פ"א מ"ג] אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיו' פטור ואם לאו חייב. נעקר הסלע מצידו שזעזעתו החרישה או שזעזעתו ועשאו בעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. פירוש, אילן זקן שעקרו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקו' אחר ומעפר שסביב השרשים עמו והוסיף עפר שם עליו ונשרש, אומדין אותו עובדי אדמה אם היה יכול לחיות מן העפר שהביא עמו בלא שום תוספ' עפר אחר עמו הרי הוא כנטוע במקומו ופטו' מהערלה ואם לאו הרי הוא כנטוע עכשיו וחייב. ולא דוקא זה שנעקר ממקומו אלא אפילו עומד במקומו ונתגלו שרשיו בענין שאינו יכול להתקיים ממקורו ומסלעו אם לא שיוסיפו עליו עפר חייב בערלה.
[ערלה פ"א מ"ד] אילן שנעקר ונשתייר בו שרש, פירוש אם נעקר לגמרי מן הארץ ונשתייר מעט מהשורש בארץ כעובי מחט שמותחי' הבגד לאחרי האריגה להפשיטו ולהרחיבו ומחברים אותו בראשו במחטים, אז ידוע שיכול לחיות במקומו אפילו אם לא הוסיף עליו עפר.
[שביעית פ"א מ"ח] הגומם האילן כגון שקוצצו בענין (שיטליף) [שיחליף] וכן הגומם כרמו פחו' מטפח סמוך לקרקע כלומר שקוצצו כלו למטה שאין נשאר בו אלא פחו' מטפח חייב בערלה דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון, וחכמים אומרים אינו חייב עד שיקצצו סמוך לקרקע כך פשוט בשביעית. יש שפסקו כחכמים, וכן כתב הרמב"ם. ויש שפסקו כרבי אליעזר בן יעקב וכן כתב הרא"ש, וראשון נ"ל עקר, כי בירושלמי אמרינן רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד, וכל כה"ג אמרינן שיטה היא ולית הל(י)כתא כחד מיניהו.
הברכ' שפירשתי למעלה שהיא מוגרוניש שטומנים אותו עובדי אדמה בקרק' אחר שחופרין גומא ולימים רבים חותכי' ופוסקין אותו מן האילן הזקן, וכתבתי למעלה שכל זמן שלא נפסקה אין מונין לה ערלה שיניקתה מן האילן הזקן אבל אחר שנפסקה מן האילן הזקן מונין לה שני ערלה מיום שנפסקה, ואם נפסקה והיא מליאה פירות, אם ניתוסף הפרי אחר שנפסקה שמונין לה כבר שני ערלה מכאן (ואילן) [ואילך] עד שאין בפרי הראשון שהוא מותר ק"ק חלקים על התוספת, אסור דביטול ערלה הוא בא' ומאתים, הילכך יתלש' מיד כשיפסוק אותה מן האילן הזקן ויהיו הפירות מותרין, כך פשוט בערלה [פ"א מ"ה]. ומפרש בירושלמי כיצד משערים אם הוסיף, על ההיא דהרואה ירק בכרם במסכת כלאים [פ"ה מ"ו] ואמר כשאגיע שם אלקטנו משם מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף ק"ק אסור, ופירש בירושלמי כיצד משערין, ורבינו שמשון פירש הירושלמי כך, לוקח ירק א' ומשערו שהוא כמו ירק אחר מאותו המין שנשאר מחובר לא פחו' ולא יותר אלא כמוה ושוהה כפי הזמן שנשתהה אותו ירק בכרם לאחר שאמר לכשאגיע אלקטנו עד שעת לקיטתו (בם) [אם] הוסיף אותו המחובר א' מק"ק על אותו שנלק' בידוע שהוסיף על הנלקט א' מק"ק. והרמב"ם כתב כיצד משערי' אם הוסיף ק"ק, רואים אם נחתך ירק זה או תבוא' זו מן הארץ בכמה זמן יבש עד שלא נשאר בו ליחה (ובשביעית) [וכשיעור] שהייתו ליבש נשתהה לצמוח, כיצד הרי שנשתהה ליבש עד שלא נשאר בו ליחה משנעקר מאה שעו', הוי יודע שגדל כ"כ מהפרי בק' שעות, וא"כ אם נשתהה הירק בכרם חצי שעה אחר שראהו בידוע שהוסיף ק"ק. וה"ה באילן זקן שנעקרו בו פירות וחזר ושתלו כך הוא דינו כמו הברכה שכתבתי שאם הוסיף ק"ק אסור. אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן, פירות הענף אסורים לעולם אפילו גדלו הרבה שאין גדולי התר מעלי' את האיסור, וכן הסכימו הפוסקים עד כאן.
ענקוקלות וחרצנים וזגין והתמד שלהם קליפי רימונים והנץ שלהם קליפי אגוזים והגרעינין אסורים בערלה ומותרים ברבעי והנובלות כלן אסורים כך פשוט במ' ערלה [פ"א מ"ח]. ענקוקלות, פירש בירושלמי שהם ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש בישולם, וי"א משהביאו שליש. חרצנים, פי' גרעינים. זגין, פירוש הקליפה כזוג שתולין בצואר הבהמה החיצון נקרא זוג והפנימי ענבל. והתמד, פירוש שנתן מים על השמרים ועל החרצנים וקלטו טעם יין. והנץ, פירוש פרח שעל הפיטמא. והגרעינין, פירוש גרעיני כל פרי, ואסורים כל אלו בערלה שהוא טפל לפריו, ומותרים ברבעי דפרי אתה פודה ולא בוסר ופגין. והנובלות, פירוש נובלות יש אומרים תמרים שהרוח משירם ויש אומרים תמרים שאינם מתבשלים באילן ונותנים אותם במחצלאות להתחמם ויהיו ראויין לאכילה.
<h2>דף לט.</h2>
ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ואסור' בהנא' ודאה אסור ספקה מותר אפילו באכילה, ולפי' אם גוי לוקט מפרדס אף על פי שיש שם נטיעות ערלה מותר ליקח כיון שלא ראה אותו לוקט מהערלה. ועוד פשוט ובלבד שלא יראנו הישראל שהגוי לוקט מנטיעות ערלה שאז אסור, דערלה של גוי אסורה, כך פשוט בקדושין וכן בכמה דוכתי.
<h2>דף נד:</h2>
העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרים בערלה וברבעי, כך פשוט במ' ערלה [פ"א מ"ז] וכן מוכח. מי גפנים, פירוש כשחותכין הזמורות נוטף מהגפן כמו מים. ומותרים כל אלו שאינם פרי, ודוק' סמדר אבל פגין אסורים בערלה ומותרים ברבעי כמו שכתבתי. והמעמיד בשרף פגי ערלה אסור. פירוש מעמיד, מגבן, ובדין גבינות [נט"ו אות ל"א] כתבתיו. פירוש סמדר, דע כי יש שלשה זמנים לפרי הגפן בתחלה כשיוצא הפרי מהפרח נקרא סמדר ואחר שגדל כמו פול הלבן נקרא בוסר כמו שאז"ל הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן כי הכל שיעור א' ואחר כך כשמתבשל נקראים ענבים, והסמדר מות' כמו שכתבתי, אבל הבוסר אסור והוא כמו פגין בתאנים. פרש"י סמדר כשהענבים ניכרים אחר שנפל הפרח.
<h2>דף נו:</h2>
ערלה וכלאי הכר' אם מכרן אין תופסין דמיהן מן התורה, שאין תופסין מן התורה אלא שביעית וע"ז, אבל כל שאר איסורי הנאה אין תופסין דמיהן, ומ"מ דמיהן אסורין לו מדרבנן אבל לאחרים מותרים, ולו גם כן אסור לקנות מהן כלומר מדמיהן כלים ופירו', אבל אם קנה מהן כלי' או פירות בדיעב' מותרי' כי הן חליפי חליפין ולא גזרו בהם רבנ', א"כ אם קדש אשה בדמיהן אף על פי שאסו' לכתחלה לקדש באלו כמו שכתבתי בדין קדושין [נכ"ב ח"א], היא מותרת ליהנות בהן שאין אסורי' אלא לו והיא מקודשת לו כך מוכח בקדושין ובעבודה זרה, וכן כתב הרא"ש, וכן מוכח בנדרים. וי"מ דאפילו חליפי חליפין אסורין לו, ולגבי אשה התירו לקדשה לכתחלה בחליפי חליפין, וראשון נראה עקר.
